רש"י על שבת פ״ט ב:ה׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על שבת פ״ט ע״ב:ד׳ רש"י על שבת פ״ט ע״ב:ו׳ »

1 ברכת אשר על התורה פתח ↗

ולענין גיל העונשין עיין שבת פט ע"ב "כמה שנותיו של אדם? שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עליהן" וכו', וראה שם רש"י ד"ה דל עונשין שבית דין של מעלה אין עונשין עד עשרים שנה, שכן מצינו בדור המדבר שלא ענש הקב"ה אלא מעשרים שנה ומעלה.

2 שבת פתח ↗

וְעוֹד, כַּמָּה חָטְאוּ? כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם — שִׁבְעִים שָׁנָה. דַּל עֶשְׂרִין דְּלָא עָנְשַׁתְּ עֲלַיְיהוּ — פָּשׁוּ לְהוּ חַמְשִׁין. דַּל עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה דְּלֵילָוָתָא — פָּשׁוּ לְהוּ עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה. דַּל תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא דְּצַלּוֹיֵי וּמֵיכַל וּדְבֵית הַכִּסֵּא — פָּשׁוּ לְהוּ תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא, אִם אַתָּה סוֹבֵל אֶת כּוּלָּם — מוּטָב, וְאִם לָאו — פַּלְגָא עֲלַי וּפַלְגָא עֲלָיךְ. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר כּוּלָּם עָלַי — הָא קָרֵיבִית נַפְשִׁי קַמָּךְ. פּוֹתְחִין וְאוֹמְרִין: ״כִּי אַתָּה אָבִינוּ״. אֹמֵר לָהֶם יִצְחָק: עַד שֶׁאַתֶּם מְקַלְּסִין לִי, קַלְּסוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמַחְוֵי לְהוּ יִצְחָק לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעֵינֵיהּ. מִיָּד נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם וְאוֹמְרִים: ״אַתָּה ה׳ אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״.

5 דל עשרין דלא ענשת להו - שכן מצינו בדור המדבר שלא ענש הקב"ה אלא מכ' שנה ומעלה דכתיב במדבר י״ד:כ״ט במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' מבן כ' שנה ומעלה אשר הלינותם עלי:

6 כי אתה אבינו - כנגד יצחק אמרו והוא אמר להם הראו כנגד הקב"ה שהוא אביכם:

1 רמב"ם על משנה סנהדרין פתח ↗

אלו הן הנסקלין הבא על האם ועל אשת האב כו': הבא על הזכור ועל הבהמה והאשה המביאה כו': בכל מקום שנאמר בתורה דמיהם בם בסקילה ולמדנו סקילה לשוכב עם בהמה כמו שנאמר מות יומת ואת הבהמה תהרוגו: ונאמר במסית כי הרג תהרגנו הנה כמו שמסית נסקל כמו כן הבהמה וכמיתת הבהמה כך מיתת השוכב עמה. ומן המבואר כי מי שהביא זכור על עצמו בסקילה והוא הנקרא נרבע לזכור וכמו כן איש שהביא בהמה על עצמו וזה נקרא נרבע לבהמה והוא כלל באמרו יתברך שוכב עם בהמה וכן אשה המביאה הבהמה על עצמה אין הפרש שתביא על עצמה כדרכה או שלא כדרכה וכן הבא על הבהמה בין כדרכה בין שלא כדרכה: והנה הגיע לי מקום שאזכיר בו עקרים גדולים מאד מעניני העריות ואע"פ שהן מפוזרות במקומות מן המשנה וכבר בארנו כל עיקר מהם במקומו אבל אקבץ אותם בכאן כדי שיהיו כולם מצויין במקום אחד למי שירצה לראות אותם בו גם אזכור בו ענינים שלא נתבארו במשנה להשלים הכוונה כולה ואומר מתחלה שכל מה שאני אומר במקום זה בשביל איש גדול רצוני לומר שיהיה בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות שזהו הגדול השלם אצל התורה וכמו כן בת י"ב שנה ויום אחד שהביאה שתי שערות אנו קוראין אותה גדולה וכל מה שהיה פחות מאלה השנים או בשנים האלה ולא יביאו שתי שערות אנו קוראין אותם קטן וקטנה וכל מי שאומר בו שהוא ראוי עונש או עונשין רצוני לומר שהוא חייב מלקות או אחת ממיתות ב"ד: ואחר שהקדמתי אלה הדברים אחל לזכור הדברים אשר יעדנו להביאם בכאן ואומר כי בכל העריות אין הפרש בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה וכמו כן מערה בזכור ומערה בבהמה ומערה נקרא המכניס כל העטרה והמשמש הוא המכניס כל האבר כלו אבל הכנסת קצת עטרה הנה הוא כמו שבא דרך אברים ואין להוצאת שכבת זרע בענין חיוב העונשין סרך בשום פנים אלא כיון שהכניס האבר יתחייב העונש עליה ואפי' פירש מיד ואין הפרש בעריות כולם בין שיהיה האיש מלמעלה והאשה מלמטה או שתהיה האשה מלמעלה והאיש מלמטה וזהו שקורין ז"ל משכב הפוך וכמו כן שאר ההנחות כלם על איזה הנחה שתהיה הביאה יענישו בהכנסת העטרה היאך שיהיה זה ואם בא אדם על ערוה מן העריות באבר זולתי הזכרות אינו חייב עונש ואפי' הוציא שכבת זרע לפי שהוא דבר שנחלקו עליו ולא פסק בו התלמוד ואין לענוש אלא על דבר מפורש שאין בו ספק ומ"מ הוא דבר ערוה וזהו שקורין חכמים משמש מת כלומר שמשמש באבר מת אמנם מי שמשמש ערוה כשהיא מתה זה אינו חייב שום דבר לדברי הכל וזהו שקורין מעשה הורדוס ומי שבא דרך אברים בערוה מן העריות או נשק אחד מן העריות או חבק או משמש באבר מאבריו לכונת הנאה באיזה אבר שנגע מאברי גופו כאותן המתענגים ביד ורגל וזה המעשה מן הזנות קוראין אותן חכמים ע"ה נדה יג. מנאפין ביד וברגל וכן המשחק עם אחת מן העריות והקריצה בעין במתכוין להנאת כל זה אסור ומכין לעובר מלקות. וכל אלו נכללין בשני לאוין נזכרים בתורה האחד זה ע' שבת יג. שאמר הכתוב לא תקרבו לגלות ערוה כלומר הזהרו והתרחקו מן הדברים המקריבים ומביאים לגלות ערוה וכך פירשו ע"ה לא תקרבו ולא לגלות ערוה והשני מה שנאמר לבלתי עשות מחוקות התועבות אבל אין חייב כרת אלא על הביאה הנזכרת כמו שאמרו על עצמן של תועבות ענוש כרת וכו' וכן אסור להריח בבשמים שעל הערוה וליהנות בראיית העין בצורתה במתכוין להנאה אבל אינו חייב על זה מלקות ואע"פ שאמרו לא תנאף לא תהנה לאף לפי שאין לוקין מדרשה ע' כתובות יז. ושו"ע אה"ע ס"ה ס"ב, וקצ"ע ומותר להסתכל בכלה בשעת ברכה ואע"פ שהיא אשת איש והיא ערוה ואסור להסתכל בה אחרי כן אא"כ לא נתכוון לידע צורתה ואשה הפנויה מותר לאותם שאינה לו ערוה ליהנות בהסתכל ביופים ואין בזה איסור אלא על דרך צניעות והפרישות והוא מן הדברים המותרים כדי שלא יגע באיסור כי החסידים מרחיקין דברים כאילו ואע"פ שהן מותרים מחשש שתנשא אותה אשה וירגיל עמה כמו שהיה עושה לפנים וכן פירשו בפירוש זה שאמר איוב ל"א ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה אבל אינו אסור אבל אם היה מסתכל בה לידע אם היא יפת מראה כדי שישאנה או אם היא כעורה ולא ישאנה זה ראוי לעשות והתורה מצוה על זה משמעות הש"ס קדושין מא. ואנשי מעשה מבעלי תורה מכוונים לעשותו: והבא על אשה שאין לה בעל הוא חייב מלקות אבל תשמיש הפנויה דרך אברים ושאר מה שאמרנו שמחייבין עליו מלקות בערוה אין בו חיוב מלקות בפנויה לפי שהביאה עצמה במלקות אבל כל זה אין ראוי לעשותו בשום פנים ויתחייב מלקות על ייחוד פנויה מדרבנן וכמו כן שאר העריות אין מותר לאדם שיתיחד עם שום אחד מהן זולתי עם זכור ובהמה לפי שכך אמרו חכמים קדושין פב. לא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה לפי שהגוי הטהור הזה אין יצרם תקפם להרהר בשני הדברים האלה המכוערין שהם חוץ מן המנהג הטבעי. וכשיתיחד עם הערוה מן העריות שאסור להתיחד עמהם או עם פנויה שאינה ערוה מלקין לשניהם אלא אשת איש בלבד כי מי שיתייחד עמה ואע"פ שהוא אסור אינו לוקה לא הוא ולא היא שלא להוציא לעז על בניה שהם ממזרים: ומותר לאדם להתייחד עם אמו או עם בתו בלבד ומה שזולתן מן הנשים שהן עריות אסור היחוד עמהם וכבר בארנו כל דיני היחוד בפ' אחרון מקדושין הלכה יג ונשיקת הקרובים שטבע בעלי התורה לא תתאוה להם ואין נהנין מהם כגון אחותו ואחות אמו ואחות אביו ובת בתו ובת בנו שנאוי עד מאד ואסור אבל אין חייבין עליו מלקות כשלא יתכוין בזה הנאה אבל עם כל זה אסור הוא. ואחד מהחכמים שבת יג. ע"ז יז. עליו השלום היה מנשק בתי ידי שם איתא חדייהו אחותו הגדולה ממנו או ידיה כשהיה בא מן המדרש ונמנע מזה ונזהר ממנו לפי שראה שאין בו צד היתר ואמרו לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב ואין בכל העריות שיהיה מותר עמה בכגון זה אלא עם בתו בלבד כי האם מותרת לנשק לבנה ותמשמש בו עד שישלים שתים עשרה שנה אחר כן הוא אסור עליה כשאר עריות וכמו כן האב ינשק לבתו וימשמש בה עד שתשלים תשע שנים אחר כן היא אסורה עליו. ואסור לאדם שישתמש באשה לתת לו משקה או מאכל או לרחוץ ידיו וכיוצא בזה בין שהיא זקנה או בת שלש שנים ויום אחד בין בת חורין בין שפחה קטנה או גדולה בין בתולה בין בעולה בין שהיא ערוה עליו בין אינה ערוה עליו אלא האם והבת כמו שזכרנו ואין משגיחין בזה לשנים וזהו שאמרו קדושין ע. אין משתמשין באשה כלל והטעם בזה שלא יבא לידי הרהור אבל בזה אין מלקות: וכבר הזהירו חכמים הרבה על ההרהור והרחיקו מן הדברים המביאים אליו והאריכו לשון לאיים ולהפחיד נדה יג: כל המקשה עצמו לדעת והמוציא שכבת זרע לבטלה וביארו שכל זה אסור אבל אינם מחייבין מלקות בשום דבר מכיוצא בזה. וכמו כן זה המעשה המגונה הנוהג בין הנשים ג"כ מביאות אשה על אשה הוא מעשה תועבה אבל אין בו עונש לא מן התורה ולא מדרבנן ואין אחת משתיהם נקראת זונה ואינה נאסרת על בעלה ואינה אסורה לכהן וזה שקורין חכמים יבמות עו. נשים המסוללות זו בזו והוא נגזר מן מסלול והוא הדרך הכבוש ועם היות שאין בו עונש כבר מנו זה המעשה מכלל תועבות המצרים ואמרו בביאור כמעשה ארץ מצרים מה היו עושין איש נושא איש ואשה נושאת אשה ואשה נשאת לשני אנשים: ומותר לאיש שיבא על אשתו שלא כדרכה ודרך אברים וכפי מה שירצה וכך השיב נדרים כ: אחד מן החכמים לאשה ששאלה לו על זה ואמר לה התורה התירה לו וקצת חכמים רצו לגזור שיהיה דבר זה מרוחק ומתועב כלומר שלא יעשה האיש עם אשתו כמעשים האלה שלא יתעלל עמה על הדרכים כמו שעושין עמי הארץ לרוב התאוה כמו שזכרנו ממשכב הפוך ונשיקת מקומות מן הגוף והזהירו על זה ואמרו שהן חולקין עליו כלומר על החכם שאמר לה התורה התירתך לו וכו' וחכמים אומרים כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה ופסק התלמוד בזה הלכה כחכמים אבל אע"פ שכל זה מותר כמו שזכרנו החסידים הצנועים ירחיקו כל אלה הדברים המתועבים הבהמיים ומחזיקין אותו ברשעות ומרשיעין המתכונים לתכלית תענוגם כגון אלה הדברים לפי שנתבאר שתכלית התשמיש להעמיד המין לא לתענוג התשמיש בלבד והתענוג בזה הושם לעורר בעלי החיים על הכוונה הראשונה והוא הזרע והראיה הברורה על זה שתסור התאוה ויכרית התענוג ביציאת שכבת זרע לפי שלזה בלבד התנועעו הטבעים כי אם היה התענוג במשגל הוא הכונה היה מתמיד כל זמן שירצה האדם שיתענג ואין הדבר כן ולכן יכונו החסידים דרך כונת הטבע בלבד והחכמים משבחין זה ומאהבין אותו וקוראין זו הכונה מקדש עצמו בשעת תשמיש והוא שיכוין להוציא אותו מותר בלבד ואמרו בזה מה שמזכה הבנים זכות בצניעות ומדות טובות וכבר שבחו שבת נג: קצת מן החכמים שהיה לו אשה שהיו בה מומין גלוים נראים והוא לא היה יודע בהם לפי שהיתה מחשבתו במה שמחשבים החסידים הטהורים בהיותו בשעת צרכו עמה לא יכוין אלא מה שהיתה כוונת הטבע כחכמת האלהית ואין זה חולק על מה שקדם ממאמרם כל מה שרוצה לעשות באשתו עושה לפי שענין האסור והמותר אינן בענין המרוחק והשנוא והמרוצה והאהוב ומה שראוי לעשות מדרך הצניעות ותכלית הפרישות וכן אסרו חכמים נדה טז: לשמש אדם מטתו עם אשתו לאור הנר ואין בזה עונש. וכמו כן אסרו ע' יבמות צ: ובסנהדרין מו. לבא על אשתו בשוקים ובגנות ובפרדסים וכיוצא בהן מן המקומות שאין בהם בית דירה ומחייבין עליו מכת מרדות וכן הוא אצלם דבר שנוא לשמש מטתו ביום נדה יז. ולהרבות התשמיש ולהרבות נשים ולשאת בת עם הארץ או להתחתן בו פסחים מט: ולישא אשה קודם שתהיה בת שתים עשרה שנה סנהדרין עו: ולהשיא קטנה לזקן או זקנה לבחור כל זה שנוא בתורה: ואחזור להשלים העקרים שאנחנו מתעסקים בספורם כשיזנה איש גדול באשה קטנה אם היתה מבת שלש שנים ויום אחד ומעלה חייב עונש ואין עליה עונש אלא אם היא גדולה ואם זנתה אשה גדולה עם נער קטן אם היה מבן תשע שנים ויום אחד ולמעלה היא חייבת עונש ואין עונש עליו אלא אם הוא גדול והאיש הגדול אם בא על הזכור או הביא הזכור עליו אם הוא מבן תשע שנים ויום אחד ולמעלה יהרג האיש ולא ימות הקטן אלא אם הוא גדול. ואשה המביאה הבהמה עליה אם היתה מבת שלש שנים ויום אחד ומעלה תהרג הבהמה ולא תהרג היא אלא אם היתה גדולה ואם היא פחותה מן השנים הנזכרות לא תהרג הבהמה וכן הבא על הבהמה או נרבע מן הבהמה אם הוא מבן תשע שנים ויום אחד ומעלה תהרג הבהמה ואין חיוב מיתה עליו אלא אם הוא גדול ואין משגיחין בבהמה אלא הקטנה והגדולה שוה בין שתהיה רובעת או נרבעת בין שתהיה זכר או נקבה. וכל מי שהוא פחות מבן תשע שנים ויום אחד אין ביאתו ביאה וכאלו לא עשה דבר לענין העונש אבל הוא אסור בין שיבא על אחר או שיביא אחר עליו ואינו נענש בביאתו וכן פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אין ביאתה ביאה בין לאדם בין לבהמה: וממה שראוי לך לידע שהאשה הנרבעת מן הבהמה אינה אסורה על בעלה ואפי' היה כהן וכבר בארנו כי ב"ד עונשים האיש כשהוא גדול והאשה כשהיא גדולה בעדים והתראה: וכל מה שבארנו אע"פ שלא ידעוהו בית דין ולא הענישום כי לא נתברר העדות עונותיהם כתובות אצל הבורא יתברך הוא יעניש העושה הרעה כרעתו כמו שיראה לו כפי חכמתו אבל מפי השמועה למדנו משמעות הש"ס שבת פט: דל עשרין שנין וכו' וע' רש"י שם ראיה מדור המדבר וע' מזרחי פ' חיי שרה ועמ"ש התוס' מו"ק כח. ד"ה מת בחמישים כו' בשם הירושלמי שהקב"ה לא יעניש החייב כרת אלא אחר עשרים שנה ואין הפרש בזה בין זכרים לנקבות: וממה שצריך שתדע שאשת אדם שאינו גדול אינה אשת איש וכן אשת איש חרש שוטה כשנשאה והוא חרש או שוטה אבל חרשת או קטנה אשת הגדול שהשיאה אביה היא אשת איש וחרשת ושוטה אינה אשת איש לענין מיתה ולא לקרבן: ודע כי ג"כ כשיזנה האדם עם אשה ואמה או עם שתי אחיות או זולתה מן הקרובות הוא זה כמו שמזנה עם שתי נשים נכריות שאין קורבה ביניהן לפי שאותה קורבה האסורה בתורה אינה אלא כשאחת מהן היא אשתו ומותר לו לישא אשה אחת מהן אחר שזנה עמהן ועל התנאים שבארנו בפ' י"א הלכה א מיבמות וכשיזנה אדם עם קרובות אשתו כגון אמה ואחותה ובתה וזולתם אין אשתו אסורה עליו ואע"פ שנתחייב כרת או מיתה אבל האשה כשתנאף ברצונה נאסרת לבעלה בין עם ישראל בין עם נכרי ואם היתה אנוסה היא מותרת לבעלה אלא אם היא אשת כהן. זהו מה שנראה לנו לזכרו בכאן מסתרי העריות וכיוצא בהן מקלקולי הביאות והשנוא מהן והאסור והמרוצה והאהוב. והלכה כרבי יהודה:

« רש"י על שבת פ״ט ע״ב:ד׳ רש"י על שבת פ״ט ע״ב:ו׳ »